בלוג – ליווי רוחני במחלקת הקורונה

בזמנים תובעניים אלה של וירוס הקורונה, כולנו מוצאים את עצמנו בסיטואציות שמעולם לא עמדנו בפניהן בעבר. אני התנדבתי לעבוד במחלקות הקורונה כמלווה רוחנית. הדאיגו אותי הבידוד והבדידות של המטופלים, של הצוות ושל המשפחות, המתמודדים עם מצבי חיים ומוות, וגם חשבתי שזה טוב למקצוע שלנו כמלווים רוחניים. לכן הצעתי לעבוד שם נוסף על המחלקות האחרות בבית החולים שבהן אני עובדת.

עמיתי גל שדות התחיל לעבוד כבר באוגוסט, אני התחלתי באוקטובר. בהתחלה העסיקה אותי במיוחד חליפת המיגון – איך מתַקשרים דרך שכבות של מיגון, כאשר המטופל רואה רק דמות אסטרונאוט לבנה שהעיניים שלה מאחורי שכבות שונות של פלסטיק. לי חם בתוך החליפה, תחושה של קלאוסטרופוביה, אני צריכה להתרכז מאוד כדי לנשום, ללכת ולא להיכנס לפאניקה. לבי לבי על הצוות שנמצא שעות ארוכות בתוך חליפת המיגון.

"אני לא יודעת אם את דתית או חילונית, צעירה או זקנה, אבל אני יודעת שאת מקשיבה לי ושאכפת לך."

ביקרתי אישה, נקרא לה לאה, שביטאה תובנה עמוקה מאוד, כמטופלת, בנוגע לחליפת המיגון. "אני לא יודעת אם את דתית או חילונית, צעירה או זקנה, אבל אני יודעת שאת מקשיבה לי ושאכפת לך." היא הצביעה על היתרון שבחליפת המיגון. זה מה שהייתי רוצה עבור כל המטופלים שלי, ההרגשה שהם יכולים להיפתח אליי מעל כל הגבולות התרבותיים. זה מה שכל כך רוחני בעבודה הזאת – הנשמה האנושית, שפוגשת בנשמה אנושית אחרת וחולקת איתה את הכאב שלה.

הייתה גם שמחה במחלקת הקורונה. בשבוע שעבר ראיתי במחשב שאישה ילדה זה עתה בניתוח קיסרי. כמה היא בודדה ודאי, חשבתי לעצמי ומיהרתי לתוך חליפת המיגון שלי. היא הייתה חלשה מאוד, מחוברת לחמצן, והופרדה מהתינוק שלה ונלקחה ישר למחלקת הקורונה. התינוק הוכנס למחלקת הילודים של בית החולים, והאב היה בבידוד בבית עם האחיות הגדולות של התינוק. היולדת הייתה מאושרת שהיא בחיים, שיש לה תינוק בריא, והתלוצצה חלושות על כך שהיא תכין את כל הכיבוד לברית לבדה – באמצעות הזמנת משלוח בטלפון. היא דיברה על המשמעות בחייה: בת, תאומים, והתינוק הזה, כולם בניתוח קיסרי. דיברנו על אובדן הקשר שלה עם התינוק ועל העצב בכך שלא תוכל להיניק אותו. אתמול חזרתי אליה כדי לתמוך בה רגע לפני הברית. היא קראה בתהילים וחיפשה שם לבן שלה. דיברנו על התרוממות הנפש שספר תהילים העניק לה. במיוחד הפסוק "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה!" (תהילים קיח ה). היא הזילה דמעה ודיברה גם על הכרת התודה שלה על כך שהיא חיה, איך מעכשיו היא תנצור כל רגע שלה עם המשפחה שלה.

הצוות במחלקת קורונה עובד במשמרות ארוכות, 12 שעות למשמרת, ומתמודד עם סיטואציות מורכבות של מחלה ומוות. גל ואני נפגשנו עם אנשי הצוות פעמיים עד עתה. הם צעירים, אם כי חלק מכוח העזר מורכב מאנשים מבוגרים יותר. אחרי מדיטציה מודרכת והרפיה/נשימה קראנו שיר בעברית ובערבית, וכל אחד ואחת מהמשתתפים אמר(ה) איך הוא או היא מתחברים לרגשות שהשיר מבטא. אחות צעירה אחת עם תלתלים יפהפיים סיפרה איך כבר אין לה זמן להליכות על החוף. אחרת סיפרה שהיא בוכה בבית ולא מצליחה להתמקד במשפחה שלה. דוברת רוסית גרמה לכולם לצחקק כשסיפרה איך היא סופרת כדי להרגיע את עצמה לפני שהיא ניגשת לטפל בחולים. כולנו ראינו את החוכמה וההומור שלה. אחות צעירה אחת הייתה שקטה מאוד. כשהתבקשה לשתף, סיפרה שהיא "איבדה שליטה" מול מטופל תובעני מאוד. היא דיברה על חוסר איזון. הקבוצה הגיבה באדיבות, בתמיכה, ללא שיפוט, ועודדה כל אחד מהמשתתפים לעבוד על טיפוח אישי ואיזון אישי. דנּו בטכניקות שונות. כולם אמרו שאנחנו חייבים להיפגש בשבוע הבא כדי לשמור על שפיות ועל איזון. כולם הוזמנו להעריך את האיזון של עצמם לעבוד וללכת על החוף, לעשות מדיטציה, להקשיב למוזיקה, לרקוד, להתעמל, לשחק, להתפעל מהטבע.

אנשי הצוות סיפרו שהם תומכים זה בזה ושהמנהלה נקטה כמה פעולות של התחשבות והקצתה להם מקומות מנוחה בחדר הסגל אחרי כמה שעות בתלבושת מיגון מלאה – זה דרוש מאוד.

אני מוקירה תודה לגל שדות וללירון, האחות הראשית, על שיתוף הפעולה ועל הכרתם בקשיים ובהנאות של העבודה במחלקת הקורונה. פרופסור אמיתי זיו מבין את הערך של ליווי רוחני בבית החולים בכל עת, ובמיוחד בתקופת הקורונה.